ביאור ראובן על בבא קמא כ״ה

1 גמ' "מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק". כלומר, דכשלמדים בקל וחומר דבר חמור מדבר קל, כמו שיש לדבר הקל איזה חומרא כך יש החומרא בדבר החמור, הרי שיש בנדון שלשה חלקים: א החומרות של הדבר החמור. ב הקולות של הדבר הקל. ג החומרא של הדבר הקל שרוצים אנו להביא בקל וחומר על הדבר החמור. והנה הבא מן הדין הוא רק חלק אחד - החומרא בדבר החמור שרוצים אנו להביא בקל וחומר. והנה סברי חכמים דמטעם דיו, הבא מן הדין אינו חמור בשום חלק מן הנדון, והיינו אפילו מן החלק הברי שבנדון דהיינו החומר שאנחנו יודעים בלי הק"ו בהדבר הנלמד אבל פשיטא דהוא חמור מן הקולות שבקל, דזה אנו יודעים בלי הקל וחומר ור"ט סבר דעיקר הנדון הוא החלק השלישי, היינו החומרא שבדבר הקל, וככה למדין בק"ו חומרא בבא מן הדין שלא ידענו בלי הקל וחומר, אבל פשיטא דאף לר' טרפון הבא מן הדין אינו חמור מכל החלקים שבנדון.

2 תוס' ד"ה אני. "כל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל"? כלומר, הא בכל מקום החומרא היא הנדון, ובבא מן הדין מוסיפים חומרא שאינה דומה לנדון, ולא אמרינן דיו, שלא יוסיפו חומרא אחרת. למשל, כשדנין, "יהא אדם משלם כופר משום שיש לו חומרא שמשלם ארבעה דברים בנזקי אדם". הרי החומרא דארבעה דברים היא הנדון, א"כ נימא דיו, כשם שבנזקי אדם אינו משלם את הכופר הכי נמי במיתת אדם? ותירצו דשאני התם, דמה שאנו באים ללמוד אינו דומה כלל לנדון והחמור שהיא הנדון אינו שייך לבא מן הדין, ואם נימא דיו לא נלמד התם כלל איזה חומרא, אבל הכא דאפשר לדמות את הנדון לבא מן הדין, מדמינן ואמרינן כשם שקרן חייב ברשות הרבים חצי נזק כך הוא חייב ברשות הניזק, דאפשר דדינו של קרן הוא רק להיות חייב חצי נזק, דזהו דין משונה.

3 בא"ד "כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה וכו' ". והכי קאמר, כמו שעבודה מבטלת שבת, כך קבורת מת מצוה, שמבטלת עבודה, תבטל שבת.

4 ד"ה והא. "וי"ל דפריך למאי דס"ד מעיקרא להנך אמוראי". והכי פריך התם, לרב פפא ולרב אחא מדפתי דסברי מעיקרא דאיכא תנאי דלא דרשי דיו ואע"ג דלא מפריך ק"ו, אי איכא תנאי באלה מהיכי ילפי דשואל פטור מגנבה ואבדה בבעלים?

5 ד"ה מידי. "וא"ת ולימא אהני ק"ו למשא". האי וא"ת הוי אותה הקושיא שהקשו בתחילת התוספות אלא לפי שבתחילה סברו דלא מצינו שום דבר שמטמא במשא שלא יטמא אדם לטמא בגדים, ועכשיו אמרינן דמצינו דבר כזה במרכב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא.

6 רש"י ד"ה פכין. "ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו". וא"ת מה קולא היא זו הרי מה שאין הזב מטמא אותן הוי משום שאינו נוגע בהם מעולם, משום דהנגיעה בכלי חרס הוי דוקא דרך אוירן. וי"ל דהקולא היא בהיסט, דהיסט הוי בנגיעה אינו מטמא אותן דרך נגיעה זו.

7 תוס' ד"ה ומה פכין, "אין ניצול במעת לעת שבנדה". כלומר, באשה שאין לה וסת קבוע וראתה דם מטמאה את כל הכלים שנגעה מעת לעת לפני ראיתה, דשמא שפעה דם ולא עלתה על דעתה לראות ואפילו באותו מעת לעת דלא הוי טמאה אלא מספק מטמאה כלי חרס בהיסטה.

8 בא"ד "ואע"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא". כלומר, דהעצם של נבלה אין בו טומאת נבלה, משום דהעצם לא מיקרי נבלה אלא הבשר העצם וכל דבר בבהמה שאין בו בשר לא היה חי מעולם ולפיכך במיתת הבהמה אינו חשוב מת אבל המוח בעצם מטמא משום נבלה. והנה העצם מכסה את המוח והמוח אינו בא לכלל מגע ולפיכך אינו מטמא נמי במשא.

9 בא"ד "וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן וכו', ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו". כלומר, היכי ילפינן מפץ מפכין קטנים בק"ו, ומה פכין קטנים דקל אצל זב טמא במת, מפץ דחמור אצל זב אינו דין שיהא חמור אצל מת, הרי גם לפכין קטנים יש חומרא שאין במפץ, שהרי מטמא מאוירו, וא"כ איכא למיפרך כמו שיש לפכין קטנים חומרא זו כן יש להם חומרא אחרת? ותירצו דכלי עץ יוכיחו, שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת, הרי שטומאת מת אינה תלויה בחומר טומאת אויר.

10 בא"ד "וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס". כלומר, דאע"פ שנטמאים כשהזב נגע באוירן מ"מ הם נעשים ראשון לטומאה, ולא במפץ דהוא מדרס והמדרס נעשה אב הטומאה והכי בדון קל וחומר, מה פכין גדולים שטומאתם קלה אצל זב מטמאים במת, מפץ שטומאתו חמורה אצל זב אינו דין שיטמא במת.

11 ד"ה שטהורין. "תימא מנ"ל שלא יטמא במעיינות הזב וכו' פשיטא דלא בעינן ביה ראויה לנגיעת בשר". וי"ל דבטומאה מטמאינן טפי מה שרגיל לבוא לידי כך, ולפיכך מטמאינן משכב ומושב ומדרס בזב טפי מנגיעה, משום שעל המשכב וכו' הוא נמצא טפי ולכן צריך הרחקה טפי. ולכן פכין קטנים, כיון שאוירו אינו ראוי לבוא במגע עם הזב אלא על ידי רקיקה בדוחק גדול, דהא אפילו הרוק נוח לו ליפול מסביב מליפול בנקב קטן מאד, ולפיכך אינו מיחדו לעולם לרקיקה, ואינו מטמא משום שאינו צריך הרחקה.

12 ד"ה וקמייתי. "תימא דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה". כלומר, כיון דלית ליה טהרה במקוה הרי לא יטהר לעולם.

13 ד"ה שמע מינה. "ומדאיצטריך ג"ש היא דשמעינן דלכל מילי לא גמרי מהדדי". כלומר, מזה שצריכים התם קראי לדמות טומאת מת לטומאת שרץ לענין הכשר, ומזה שצריכים הכא גזרה שוה לדמותם, ולא ילפינן מהקישא, שמעינן דלכל מילי וכו'.

14 ד"ה אמר קרא. "וא"ת וליליף מק"ו כדמעיקרא". כלומר, השתא דאמרינן דמקרא ילפינן דכל מה שמטמאין במת יש לו טומאת שבעה, א"כ אפשר לאמר דילפינן טומאת מפץ במת מקל וחומר ממפץ בזב, והא דלא אמרינן דיו לטומאת ערב משום גזרת הכתוב דכל מה שמטמאים במת יש לו טומאת שבעה.

15 בא"ד "והשתא דילפינן מת בגזירה שוה", וגזירה שוה הוה כדכתיב בהדיא.